פסק-דין בתיק עב"ל 55336-03-11

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין ונציגי הציבור מר שמואל ויצנר ומר מיכאל קנדל; בל 2183-08) בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר באירוע מוחי בו לקה ביום 3.10.06 כפגיעה בעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.

            עיקר העובדות ופסק דינו של בית-הדין האזורי :

2.         המערער, יליד 1958, עבד כקניין רכש בחברת SCD (חברת בת של רפא"ל) משנת 1992. במהלך עבודתו חשף המערער מעילה של מנהל הרכש שהיה הממונה הישיר עליו, שבעטיה פוטר. ביום 23.2.04 נשלח למערער מכתב מטעם סמנכ"ל משרד הביטחון מר חורב לפיו המשרד לא יאפשר וימנע ניסיון, אם יהיה כזה, לפגוע במשרתו ומעמדו של המערער אם יהיה כזה בעקבות עדותו.

            כתוצאה מהמעילה, הוקמה אצל החברה ועדת חקירה שהמליצה לערוך חילופי תפקידים במחלקת הרכש, ובאפריל 2006 נמסר למערער כי התקבלה החלטה על חילופי תפקידים בינו לבין עמיתו לעבודה, החלטה שלא יצאה לפועל בינתיים.

            ביום 3.10.06 נמסר למערער על ידי עמיתו לעבודה כי עליהם להתחלף בתפקידים באופן מיידי, בשורה שלטענתו הכניסה אותו ללחץ והלם, ובגינה לא הרגיש טוב. המערער טען, כי בלילה שבין 3.10.06 ל-4.10.06 הוא חש שלא בטוב ולא ישן, ובכל זאת הלך לעבודה ביום שלמחרת. בלילה שבין 4.10 ל-5.10 הוא חש ברע ופונה לבית החולים בסביבות השעה 4:00 שם אובחן בו שבץ מוחי.

            תביעתו למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה נדחתה בהודעת פקיד התביעות מיום 24.3.08, מהנימוק כי לא הוכח קיום אירוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה, וכי מאמץ ומתח ממושך המשתרע על פרק זמן ממושך אינו בבחינת אירוע תאונתי. מכאן תביעתו לבית הדין האזורי.

3.         בית הדין האזורי לא שוכנע כי אירע למערער אירוע חריג בעבודה ודחה את התביעה, זאת לאור הממצאים והקביעות הבאות:

א.  בפסק הדין בעב"ל 208/09 יהושע לב - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 13.2.11, להלן גם פסק דין יהושע לב) נקבעה האסכולה הרפואית העדכנית, לפיה פרק הזמן הסביר בין אירוע הדחק הנפשי לבין הופעת סימני האוטם הוא עד ל-24 שעות, אם כי שנת לילה עלולה להחליש את קיומו של קשר סיבתי.

ב.   על פי העובדות חלפו יותר מ-24 שעות מהרגע בו נודע למערער על חילופי התפקידים ועד קרות האירוע המוחי, כאשר במשך זמן זה המערער אף ישן.

ג.   טענת המערער לפיה הוא לא חש בטוב כבר ב-3.10 בלילה אינה מגובה במסמכים הרפואיים בהם יש התייחסות רק ללילה שבין ה-4.10 ל-5.10.

ד.   מעבר לכך, לא היו ראיות ברורות לכך שההודעה על חילופי התפקידים מהווה אירוע חריג בעבודה - נושא חילופי התפקידים היה ידוע למערער לפחות חצי שנה לפני כן, וגם כחודש לפני ההודעה הוא דיבר על כך בשיחת מסדרון, כך שהוא לא הופתע מההודעה.

ה.  לא ניתן לקבל את הטענה לפיה המערער חשב שהמכתב מיום 23.2.04 יגן עליו, משום שהוא לא סיפר עליו לממונים עליו ואין זה הגיוני שהוא יסתמך על מכתב סודי. כמו כן, המכתב מתייחס לפגיעה שנובעת מחשיפת שחיתות ולא מאירועים אחרים בעבודה כגון תמורות שעוברת המחלקה.

ו.   לא כל החלטה שמקבלים הממונים ואינה מוצאת חן בעיני העובד היא בגדר אירוע חריג. כך גם העובדה שהוחלט ליישם מיידית את חילופי התפקידים, משום שהמערער היה מודע לכך קודם לכן.

מכאן הערעור שבפנינו.

 4.        הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב על פי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי-דין), התשנ"ב-1991, כאשר על פי הסכמת הצדדים שניתנה בדיון קדם הערעור מיום 26.10.11, טענותיהם לפרוטוקול יהוו את סיכום טענותיהם בכתב.

            עיקר טענות הצדדים בערעור :

5.         המערער טוען בפנינו את הטענות הבאות:

א.  בית הדין האזורי התעלם מגרסתו של המערער לפיה הוא נכנס ללחץ ולהלם כתוצאה מהבשורה על חילופי התפקידים וכבר במהלך היום הוא לא חש בטוב וכך גם ביום שלמחרת. גרסתו אומתה בעדותו של עמיתו לעבודה, מר רוברטו.